ספורט כמפגיש בין תרבויות

בשנת 1995 התקיימה אליפות העולם לרוגבי לנבחרות במדינת דרום אפריקה. כזכור, המדינה סבלה שנים רבות ממשטר האפרטהייד הנוקשה שהונהג ע"י המיעוט הלבן שהיה בשלטון בתקופה זו (1948-1994). לאחר מאבקים רבים, קשים וארוכים בתוך דרא"פ ומחוצה לה, שוחרר נלסון מנדלה, ממנהיגי המאבק, מהכלא בשנת 90. ובשנת 94 נבחר לראשונה בבחירות דמוקרטיות במולדתו.

לאחר ביטול שלטון האפרטהייד נוצרה סיטואציה חברתית חדשה וקשה מאוד בין השחורים, שכעת היו בשלטון, לבין הלבנים אשר מצאו עצמם בעמדת נחיתות לאחר שנים של מדיניות גזענית וברברית כלפי השחורים. נלסון מנדלה פעל במס' דרכים, המרכזית שבהן הייתה "ועדות האמת והפיוס" (עליהן נרחיב בפעם אחרת…). דרך נוספת שפעל דרכה הייתה חיזוק נבחרת הרוגבי המקומית אשר הייתה רובה ככולה מורכבת משחקנים לבנים. מנדלה, יחד עם קפטן הנבחרת פרנסואה פיינאר, לבש את חולצת הנבחרת ועודד אותה להתאמן במקומות של השחורים כדי שיראו ויתחברו אליהם.  בדרך זו הוא האמין שיבואו אחריו המוני העם וירצו בטובת הנבחרת גם.

באופן כמעט דמיוני והוליוודי (שאח"כ הפך לסרט, 'אינווקטוס') הנבחרת ניצחה את תחרות הרוגבי העולמית למרות שאף אחד לא נתן לה סיכוי בתחילת התחרות. אזרחי דרא"פ חגגו ברחובות, שחורים ולבנים שעד לפני מס' שנים היו שונאים גדולים, התחבקו, שרו ועודדו את נבחרתם ומדינתם. 

באחד מנאומיו אמר מנדלה:

"לספורט יש הכוח לשנות את העולם, לתת השראה,  לאחד אנשים באופן שמעט מאוד דברים אחרים מסוגלים."

אין ספק שסיפור זה, ועוד רבים אחרים, מראים את הפוטנציאל הגלום במפגש הספורטיבי.                כותב על כך גם אמיר בן פורת, סוציולוג מרקסיסט שמנתח את תופעת הכדורגל בארץ ובעולם בעיניים חברתיות,

"מודל האינטגרציה מתבסס על הנחת הפונקציונליות של הספורט, ובייחוד הספורט

הקבוצתי, שהוא מנגנון של אינטגרציה הפועל ברמות החברתיות השונות.  הנחותהעל

שמודל זה נשען עליהן הן שקיומה הנמשך של חברה נשען על הסכמה  )קונצנזוס ( ועל

מילוים הנמשך של צרכים מסוימים.  אינטגרציה היא צורך חברתי מן המעלה הראשונה,

וזו אחת הפונקציות המוטלות על הכדורגל,  בין השאר משום שסגולותיו של הספורט

המודרני, כך נטען, מטשטשים או משעים גבולות אתניים, מגדריים, מעמדיים ואף לאומיים.    בעצם, ספורט הוא המשווה הגדול".

בן פורת כותב את הדברים הללו מכיוון שהוא יודע שלספורט יש תכונות, קווי מתאר וכללים שנותנים הזדמנות שווה לכל אדם אשר ירצה. מרגע הישמע צליל המשרוקית אין זה משנה מה צבע עורך, מאיזו מדינה הגעת או איזו שפה אתה דובר. שחק עם חבריך, בשביל ההנאה או בשביל הניצחון. העיקר שחק.

לאחר הקמת המדינה, המציאות בארץ מבחינה דמוגרפית הייתה מורכבת. בליל גדול של עולים, תרבויות שונות, שפות למכביר. היה קושי מובנה ואמיתי, ביצירת החיבור, בהקניית ערכים ונורמות משותפות, ביכולת ליצור עם אחד. החברה כולה הייתה זקוקה למשהו שיפגיש את האנשים לא דרך השפה העברית. במהלך העשור הראשון קמו מועדוני כדורגל מדרום ועד צפון ויצרו את המפגש החשוב גם בין השחקנים, אבל בעיקר בין אוהדי הקבוצות. לא היה אף מוסד אזרחי אשר ידע להפגיש את אותם 'זרים' בצורה כזו. לא בהיקפים, לא בתדירות ובעיקר ביכולת לדבר את אותה שפה, שפת הכדורגל. שפה של אמוציות וקטרזיס, של שמחה וכאב, של ניצחון והפסד, שפה בה כולם יוכלו לדבר, כולם הבינו אותה.

עוד כותב בן פורת:

"בעשור הראשון נוצרה שפה משותפת לחלקים נרחבים של החברה הישראלית,  שפה

שחצתה גבולות של ותק, עדה, לאום, מקום ובמידתמה גם מגדר. השפה הזאת דילגה

על הסמלים שהציב היישוב הוותיק לחדשים,  סמלים שכאמור הנגישות אליהם היתה

קשה לבאים".

אין ספק, אגב, שהספורט מנוצל (אז והיום) ע"י פוליטיקאים, שליטים ואנשי ציבור, מתוך השגות והבנות אלו לחיזוק הלאומיות והפטריוטיות הציבורית. ההתפתחות העיקרית של הכדורגל נעשתה באנגליה עם תחילתה של המהפכה התעשייתית, כחלק מבנייה וחיזוק של הלאומים והמדינה כצורה שליטה. ניתן בקלות לזהות זאת במשחק של נבחרת בו ישמע ההמנון הלאומי, הדגלים יונפו, ולעיתים אזכור אירועים לאומיים וכו'. מוסיף בן פורת:

"כאשר נבחרת הכדורגל של ישראל משחקת בזירה הביןלאומית עולה מדד הזהות הלאומית

מדינתית:  חילונים ודתיים,  ימנים ושמאליים,  גברים ונשים וגם יהודים וערבים משעים

את המחלוקות שביניהם,  ומתאחדים מאחורי הנבחרת הלאומית  למעין תשעים דקות של

פטריוטיות".

כמו כן, קיים ויכוח במחקר על האם בתקופה קפיטליסטית ולאומית כמו היום יש לספורט את היכולת לבקר, לעצב ולשנות את מוקדי הכוח או שהוא רק כלי שרת אשר משמר את השיטה.

דוגמא שמביאה למחשבה בנושא זה, היא העובדה שהעיסוק בכדורגל מביא איתו את המפגש התרבותי-חברתי בין יהודים לערבים הרחב ביותר מדי שבוע, מפגש אשר נותן לערבים מקום להצליח כמו אחיהם היהודים. בשנים האחרונות אחוז השחקנים הערבים בקבוצות הכדורגל היהודיות וכן בנבחרות ישראל, עולה באופן מתמיד. הווה אומר הכדורגל מצליח לתת הזדמנות שווה לשחקן הערבי בישראל.

במילים אלו ניסינו לשים דגש על היכולת של הספורט לקרב ולחבר בין תרבויות שונות, בין אנשים שונים. בחברה של היום יש משמעות גדולה להצליח ליצור מפגש אשר חוצה מעמדות, עובר דרך דתות, עדות ושונויות. כך, בפשטותו, בשוויון שהוא מקרין, הספורט נותן הזדמנות לכל חפץ, נותן מקום לכל אדם.

כתב: עומר ליבנת, מייסד ומוביל ארגון החלוץ – חינוך דרך ספורט

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

דילוג לתוכן