איך הפך הספורט למפעל הוולנטרי הגדול בעולם?

הספורט, לפי ממצאים ומחקרים, מלווה אותנו כבר למעלה 30,000 שנה בצורות ואופנים שונים.

ישנם ציורי קיר של פעילות החץ וקשת למטרות טקסיות ופנאי במערות קדומות בצרפת, אפריקה ואוסטרליה.

בתרבות הסינית העתיקה (סביבות ה4,000 לפנה"ס) נמצאו עדויות לתחרויות חץ וקשת, אומנויות לחימה והתעמלות. במצרים העתיקה  היו נוהגים להתחרות בשחייה ובדיג (מתוך הקרבה לנהר הנילוס), וכן בענפי ההאבקות, הקפיצה לגובה והטלת הכידון. בנורבגיה מצאו סלע עליו חרוט ציור של שני גברים עושים סקי מ2000 לפנה"ס. ההתפתחות הגדולה ביותר של הספורט התרחשה ביוון העתיקה, שם היה הרבה משמעות לפיתוח הגוף והמצוינות של היחיד ולכן הדגש היה על ספורט אישי ולא קבוצתי. כמובן שהביטוי לכך הוא המצאת המשחקים האולימפיים ב776 לפנה"ס.

הספורט, או המשחק הספורטיבי, מלווה את האנושות בכל צעדיה, הוא מתקדם איתה יד ביד. הוא יוצר זיקה וריחוק, אהבה ושנאה. בכוחו להפסיק וללבות מלחמות, ביכולתו להגדיל ולהקטין את האדם. הוא משקף וקשור, כמו כל היבט תרבותי אחר, לתהליכים המרכזיים, לערכים והנורמות, לבניין העל ואמצעי היצור של התקופה בה הוא נבחן.

כותב פרופ' יאיר גלילי:

"תהליך של 'ספורטיזציה'  שניתן לזיהוי החל מסוף ימה"ב ועד תחילת המאה ה19 מאופיין

ע"י ירידה ברמת האלימות בספורט )שאפיינה את העת העתיקה) וההגברה של ההנאה מהעיסוק

בספורט. ישנה התפתחות של קוד אתי, שמגדיר את המשחק, חוקיו ומגבלותיו, כך שהמשחק

מקבל משמעות וכבר לא ברור מראש מי יהיה המנצח, כך ששווה להשתתף ולנסות ולהצליח…"

הספורט בחברה המודרנית, שלאחר המהפכה התעשייתית (בה האדם נהנה ממספר שעות פנאי מוגדל עקב צמצום שעות העבודה הפעילות ), מוגדר כפעילות הפנאי המשמעותית ביותר.  ישנן סיבות וטיעונים רבים לכך, אך הטיעון  המרכזי לכך הוא שהספורט באופן רציף קשור לתחומים אימננטיים בחיי האדם. כלכלה, ביטחון, בריאות, טכנולוגיה, משחק ועוד', ואנחנו נוסיף, שקיים בו מימד חשוב מאין כמוהו של הזדקקות אנושית לחברה. הצורך להיות "חלק ממשהו", לקשר עם אדם אחר. (על זה נרחיב בהמשך). 

קצת מספרים

במהלך המשחקים האולימפיים שהתקיימו בבייג'ינג צפו כ4 מיליארד בני אדם. במונדיאל

האחרון צפו לפחות כחצי שעה רצופה כ 2 מיליארד בני אדם. בגמר המונדיאל, צפו בישראל בנק' השיא כ40.5% מאזרחי המדינה. בישראל יש כ61 ענפי ספורט בהם פועלים כ75,000 ישראלים באופן מקצועי ויותר ממחצית הישראלים פועלים באופן לא מקצועי. כדורגל זה הספורט הישראלי המשוחק והנצפה ביותר, בקבוצות תחרותיות בכתות ד' עד ט', אשר פועלות בליגות אזוריות תחת ההתאחדות לכדורגל, יש כ 920 קבוצות של בין 20 ל 30 שחקנים ושחקניות. בשבת ממוצעת מגיעים למגרשים בסביבות ה60,000 צופים רק בליגת העל. כשצג הטלוויזיה מקרין את המשחק השבועי המרכזי, צופים יותר מ10% באזרחי ישראל.

ספורט במרכזה של  תרבות

ראינו לנכון להביא שתי דוגמאות שונות אשר מבטאות עיסוק בגוף ובספורט ועומדות במרכזן של תרבות.

תרבות הגוף והספורט ביוון העתיקה – קהילה ספורטיבית

קצרה היריעה לספר ולכתוב על ההיבטים התרבותיים הרחבים ביוון העתיקה. ננסה, תוך שימת דגש על דברים ספציפיים, לבאר ולפשט את הייחודיות בתרבות הגוף והספורט ביוון העתיקה.

עם התפתחות הפוליס (ערי המדינה) והפיכתן לדמוקרטיות (המאה ה4 וה5 לפנה"ס), מתפתחת התפיסה שיש להשקיע בחינוך של כל האנשים, משום שבדמוקרטיה יוכל כל אדם לשלוט/להנהיג בשלב זה או אחר. לפיכך, על פי התפיסה היוונית, יש להפוך כל אדם לאדם "שלם", שמתקיימים בו שני עקרונות זה לצד זה – הגוף והנפש. אפלטון אמר שאי אפשר להזניח את אחד משני עקרונות אלו. חייבים להשקיע בשניהם. לפיכך נולדו מוסדות חינוך אשר היו חובה על כולם אשר שמו דגש על שני העקרונות. לצד לימודי הרוח הייתה למידה

כותב לנו ההיסטוריון חיים קאופמן:

"השאיפה ההרמונית של הגוף והנפש מצאה בין היתר את ביטוייה בשאיפה האסתטית ליופי גופני סימטרי באמנות הקלאסית ובעיקר – בחינוכו של הנער היווני. מעולם לא צמחה חברה בתרבות המערב, שבה הושם דגש כה רב על החינוך הגופני. המיומנויות הגופניות היו מרכזיות בכל שלבי החינוך של הנער היווני: בגיל 16-7 התחנך הנער בפאלאייסטרה – בית הספר להאבקות במקביל ללימודיו בדידאסקאליאום – בית הספר למוסיקה (שם למד גם קרוא וכתוב, חשבון, פרוזה ושירה). בגיל 18-16 למד הנער בג'ימנאסיון שבו רכש את המיומנויות השונות של ענפי הג'ימנסטיקה (כמו ריצה, האבקות לסוגיה השונים, אגרוף, הטלת כידון, דיסקוס וכו').

 כל מי שהתקבל ל"פוליס" היה חייב לשלוח ילדיו לג'ימנסיון וזה היה תנאי לקבלת האזרחות, מה שמעיד יותר מכל על החשיבות שייחסה החברה לתרבות הגוף. לאחר סיום הלימודים בג'ימנסיון הנער נשלח להכשרה צבאית במסגרת האפביון…"

הספורט ביוון העתיקה שימש כבסיס לפולחן דתי-אלילי, הוא היה חופשי וזמין בעיקר לבני

המעמד העליון (היה אסור לנשים, השתתפות וצפייה), הוא היה בעל פן לאומי

מוגדר וניסה לכוון ול'אחות' בין הזרמים היוונים הרבים באותה תקופה.

(כבר בתקופה זו אנו מזהים ניצוצות של זיקה בין ספורט ופוליטיקה יצירת קבוצות כוח, סביב הישגים ובעלי הישגים ספורטיביים).

תרבות הגוף, מתוך התפיסה האינדיבידואלית-יוונית, גרמה לכך שגוף האדם (הזכרי יש לומר) יהיה דבר שחייבים להשקיע בו ולטפח אותו. הספורטאי נחשב למקודש ובעל חסינות מפגיעה ובעל מנת להשתתף באולימפיאדה היה צריך להישבע שהנך בן חורין, ושלא הואשמת ברצח, בהפרת שלום ובפגיעה בדת. (טהרת הגוף וחיצוניותו אפשרה את הדרור למשיכה הומוסקסואלית, שהייתה לגיטימית בתקופה זו)  התחרויות בגיל הבגרות נערכו בעירום מלא, הגוף נמשח בשמן לפני התחרות בשביל להבליט את השרירים, הגבר השקיע רבות בעיצוב הגוף והפיכתו ל"מושלם".  אגב, לא סתם תחרויות האולימפיאדה בתקופה זו היו רק בענפים אישיים. התפיסה אמרה שאין למה להתחרות בקבוצה כי אי אפשר לקבל פרס קבוצתי. בתרבות היוונית ניתן לראות בבירור את מרכזיותו של הספורט והפעילות הגופנית. כל היבטי החיים המשמעותיים נסובים סביבו. החינוך, הבריאות, הבטחון, הגאווה הלאומית והאישית, הדת ועוד.

יהדות השרירים – תרבות הגוף והספורט בראשית הציונות
עם תחילתה של הציונות ההרצליאנית, מקורבו מקס נורדאו קורא לעם היהודי למהפכה בתחום הגוף. הוא טען שעל מנת שעם יהודי שישב אלפי שנה בגולה יוכל לעשות עלייה לארץ ולעשות התחדשות אמיתית הוא חייב לכלול בתהליך אלמנטים של שינוי הרגלי השימוש בגוף, ואם עד עכשיו העם היהודי היה עסוק בקריאה, לימוד ועבודות שלא מצריכות את הפעולה הגופנית, אז כיום אם נרצה לעבוד את האדמה ולהגן על ההתיישבות נצטרך להתעמל ולהתאמן.
כותב נורדאו:
"בשום גזע ועם אין ההתעמלות ממלאת תפקיד חינוכי חשוב כל כך, כמו שהיא צריכה למלא בתוכנו היהודים. היא צריכה לזקוף את קומתנו מבחינת הגוף והאופי כאחד. היא צריכה לעורר בנו הכרה עצמית…"

נורדאו נותן חשיבות לא רק לגוף ולמראהו אלא גם לתחושת הגאווה שצריכה 'שיקום' בדחיפות.

למרות השינוי הרציני שדורש נורדאו, חשוב לדעת, שאין הוא הראשון שמבין את החשיבות בפעילות הגופנית. הרמב"ם כותב: "נפש בריאה בגוף בריא" ומתעסק בתוכן זה לא מעט, הוא אף אומר שבשביל להשיג השפעה גדולה על הגוף והנפש יש להוסיף לפעילות יסודות של הנאה ושעשוע (משחק). יש אזכורים נוספים בנושא ע"י רבנים ואנשי דת בהיסטוריה אך הדעה המרכזית ביהדות היא שאין להתעסק בגופניות יתר על המידה מכיוון שזה פחות חשוב מעיסוק ברוח. יש לציין שדעות אלה מתחזקות בתקופת ההתנגדות ליוונים ולרוח האינדיבידואלית שלהם.

הקמתה של התנועה הציונית ב1897 נתנה דחיפה גדולה להקמתן של אגודות ספורט יהודיות. במשך כשלושים שנה קמו עוד ועוד אגודות יהודיות ברחבי אירופה ובישראל.
ההקמה של אגודות יהודיות נבעו משתי סיבות, הראשונה צורך ממשי במקום להתאמן. לאור האנטישמיות הגואה באירופה, היו אגודות שלא שיתפו יהודים באימונים והתחרויות והתפתח צורך גדול במקום להתאמן ולשחק בו. השנייה היא ההתעוררות הלאומית היהודית באירופה שהושפעה מהאידיאולוגיות הלאומיות שרווחו באירופה. הרצון להגדרה וזהות עצמית.

כבר אז היה ויכוח גדול על תפקידו של הספורט בהקשר הציוני-לאומי שלו. האם זה מפעל להתחדשות לאומית? האם אגודת ספורט יכולה להוות מרכז של תרבות מתחדשת? או שמא תפקידו הוא לאחד את העם ולקרבו לרעיון הלאומי.

"ב-22 באוקטובר באוקטובר 1898 נועדו בברלין ארבעים ושמונה
צעירים, שנענו לקריאת הרב וילהלם לוי, לשם ייסוד ׳״בר-כוכבא״ ברלין, אגודה יהודית להתעמלות׳.
באסיפה המכוננת ניטשו וויכוחים סוערים. בעוד שחלק מן המשתתפים ביקשו לשוות לאגודה צביון ציוני מפורש, צידדו אחרים באגודה נייטרלית… חלקם הסתפקו בהצהרה, כי מטרת האגודה לעסוק בהתעמלות ולקרב את החברים לרעיון הלאומי היהודי."

את הדברים הנ"ל מביא לנו החוקר ד"ר רוברט אטלס על תחילתם של הקמת אגודות ספורט יהודיות. ניתן לראות בבירור את המתיחות בין הדעות השונות.

בשתי הדוגמאות הנ"ל ובדברים שכתובים לפני, ניתן להבין עד כמה יסודי וניכר הספורט בחברה האנושית. ללא ספק קיימים הרבה ויכוחים, דילמות ומתיחויות על היכולת של הספורט לשנות ולעצב מציאות, על האם הוא משפיע או מושפע, האם הוא אקטיבי או פסיבי, כנראה זו שאלה של המעצב אותו.

כתב: עומר ליבנת, מייסד ומוביל ארגון החלוץ – חינוך דרך ספורט