רקע על התכנית:

גיל ההתבגרות הוא שלב פסיכולוגי בחיי נער או נערה שמתאפיין בשינויים מהותיים במעבר מילדות לבגרות. בחברות פרה-מודרניות שלב זה אינו קיים, והחל מהגעת הילד או הילדה לבגרות מינית, הם הופכים בוגרים וחלות עליהם החובות והזכויות המלאות של הוריהם. הפסיכולוג האמריקני ג. סטנלי הול היה הראשון שאפיין שלב זה כשלב ממושך ובעל משמעות בחברה המודרנית. לדבריו, חיי הרגש של המתבגר מצויים בתנודות מתמידות בין מגמות סותרות.[1] תכונות סותרות שמתקיימות במקביל ומצבי רוח קיצוניים שמתחלפים תדיר הן תופעות שכיחות אצל מתבגרות ומתבגרים. בתיאוריית שלבי ההתפתחות של הפסיכואנליטיקאי אריק אריקסון, מתאפיין כל שלב בהתבגרות בקונפליקט מרכזי, שללא פתרונו יגרמו נזקים נפשיים חמורים בהמשך חייו של הפרט. הקונפליקט המאפיין את גיל ההתבגרות לפי אריקסון הוא זהות לעומת בלבול בזהות. לדבריו, זהות פירושה יכולתו של היחיד להעריך את כוחותיו ואת חולשותיו ולהחליט כיצד ברצונו לטפל בהם.

חקר המאפיינים הפסיכולוגיים וחברתיים לאורך מרבית המאה ה-20 התיימר להציג מסקנות שתקפות הן לנערים והן לנערות במידה שווה. אולם, מעיון בספרות בנושא עולה שמרבית הדוגמאות מובאות מעולמם של הנערים והניסוחים – רובם ככולם – מתייחסים בלשון זכר. הדילמות הייחודיות לנערה המתבגרת הוזנחו ונדחקו לשוליים בתחום המחקר.[2] נערה שגדלה בחברה שאנחנו חיים בה נתקלת בשורה ארוכה של קשיים, מסרים כפולים ודילמות שאינם גלויים לחלק מסביבתה. כמעט בכל מקום שבו היא נמצאת היא מאוימת על ידי גברים – זרים ומכרים כאחד – וחשה עצמה נחותה פיזית. מגיל צעיר ישנה הסללה לתפקידים חברתיים "נשיים" – לדוגמה: לנערה נאמר במישרין או בעקיפין שהיא אינה מתאימה לתפקידי הנהגה, שהיא פחות כשירה ללמוד מקצועות ריאליים וכמובן שהיא לא אמורה לעסוק בפעילות גופנית.

החברה מייחסת ערך נמוך לתכונות שנחשבות "נשיות". הנערה המתבגרת סובלת מכפילות יחס זו: מחד גיסא, מצופה ממנה להיות עדינה, שקטה, רגישה וצייתנית, אך מאידך גיסא, גם אם היא תמלא באדיקות אחר הוראות אלו, ערכה החברתי יישאר נמוך מאשר של הבנים בני גילה. בדומה לכך, יחס כפול נכפה על מיניותה של הנערה: בה בשעה שהיא נדרשת להיות מינית – כלומר מושכת עבור גברים, נאסר עליה להיות מינית – כלומר לבטא את תשוקותיה ורצונותיה האותנטיים. הנערה נמדדת בראש ובראשונה לפי המראה החיצוני שלה. היא מצויה תמיד בתחרות מול נשים אחרות. הנערה נמדדת רק בשדה הפעולה שנחשב ראוי לנערה, וכל חריגה ממנו מוציאה מהנורמה החברתית. בתוך שדה פעולה זה נדרשת הנערה לגבש את זהותה ולמצוא את מקומה החברתי. ההגדרה לנשיות היא תמיד ביחס לגבריות. הזהות הגברית היא הגמונית, שקופה. הזהות הנשית היא "האחר", היא מומשגת רק כניגוד לגבריות. על כך כתבה סימון דה בובואר:

"יש משמעות לעצם העובדה שאני מציגה את השאלה. גבר לא היה מעלה על דעתו לכתוב ספר על מצבם המיוחד של הגברים באנושות. עובדת היותו גבר מובנת מאליה. הגבר מייצג בו זמנית את החיובי ואת הניטרלי. האישה נתפסת כשלילי עד כדי כך שכל הגדרה מיוחסת לה כמגבלה, בלי כל הדדיות. אמר אריסטו: 'עלינו לראות את אופיין של הנשים כלוקה בפגם טבעי'. כך גם עולה מן הסיפור בספר בראשית המתאר את חוה כמי שנבראה 'מעצם עודפת' של אדם. האנושות היא זכרית, והגבר מגדיר את האישה לא בני עצמה אלא יחסית אליו."

לפי פרויד, לפני שלב ההתבגרות הפיסית מתקיים שלב החביון המיני. ממאפייניו של שלב זה הם ההפרדה בין הבנים לבנות. לטענתו, לקראת סוף תקופת החביון, עומדים כל תחומי העניין, המשחקים והפעילויות בסימן השלב ההומוסקסואלי, שבו צומחים קשרים חברתיים חזקים, לעתים תוך כדי התעלמות מהמין השני. עם הגעתן לבשלות מינית במהלך גיל ההתבגרות משתנה המבנה החברתי בו חיות נערות. ניתן לזהות באופן גורף, שבין הגילאים 12-15 מתפרקת קבוצת הבנות שנוצרת באופן טבעי בשלב הילדות. תהליך זה מתרחש במקביל להתפתחות המודעות של הנערות למיניותן – הן להיותן מושא למשיכה מינית מצד בנים והן להיותן בעלות מיניות משל עצמן. לתהליך מואץ זה של היפרדות ופירוק של חברויות ושל דינמיקה קבוצתית נקרא "התפרקות הלהקה". הקבוצה שעוברת ביחד את שלב הילדות מקיימת בתוכה קודים פנימיים, היררכיה חברתית, שפה משותפת ועוד. יש בה מוביליות חברתית מסוימת והיא חלק מהגדרת הזהות של הילדה. כחלק מתהליך החִברות (סוציאליזציה) שמתרחש בשלב ההתבגרות, הקבוצה מתפזרת ונפרדת לחבורות קטנות של 3-5 בנות, שמחויבות להגדיל את מידת האינטראקציה עם בנים על מנת להיחשב ל"נורמליות". הנורמה לגבי הגיל בו מצופה מנערות להגדיל את מידת האינטראקציה עם נערים בני גילן משתנה מתקופה לתקופה ומחברה לחברה, אך היא מאפיינת במובהק של שלב ההתבגרות. ניסיון לשמר את הקודים של קבוצת הבנות ייחשב לאינפנטילי או חריג. נורמה זאת שוחקת את כושרן של הנערות להתאגד לכדי קבוצה בעלת מכנה משותף. יש לשער שהגורם המרכזי לתהליך זה הוא פעולתם של סוכנים חברתיים (אינטרפלציה[3]) שמכפיפים את זהותה של הנערה לדימוי הרצוי עבורה כאובייקט למשיכה מינית. הקודים שהיו נהוגים בקבוצת הבנות – ערבות הדדית, משחקיות, הזדהות עם הקבוצה – מוחלפים בקודים של תחרות, קנאה, יריבות, בושה ושיפוטיות.

במפגש הספורטיבי ישנו פוטנציאל להתמודדות עם המציאות שתוארה לעיל. עצם הכניסה לשדה הספורטיבי מרחיבה את התחום המוגבל לנשים ומאפשרת צורות חשיבה חדשות. ראשית, במפגש זה ישנו דגש על קיומה של הקבוצה. בכך ניתן לחולל תהליך הופכי ל"התפרקות הלהקה". שנית, הקבוצה מאפשרת בתוכה קיום של מרחב בטוח בו מותר לנערות להתנסות בדברים חדשים – בפעולות גופניות ונפשיות שאינן כלולות בנורמת ההתנהגות הסטנדרטית מחוץ למפגש זה. הנערות חושפות את הקושי והחולשה שהן נדרשות להסתיר רוב הזמן, על מנת למצוא חן. מותר להן להזיע, מותר להן להיכשל ולהצליח, לנסות וללמוד. הן חושפות את לבטיהן וחוויותיהן, את גופן ואת נפשן. זהו מקום בו ניתן לשחזר את חווית השיתוף שהייתה נהוגה בקבוצת הילדוֹת. שלישית, הקבוצה מעניקה לכל חברה אישור חברתי שאינו תלוי במדדים שלפיהן היא נמדדת בסביבה החיצונית. על כך כתבה בל הוקס במאמרה "אחיוּת: סולידריות פוליטית בין נשים": 

"עלינו להעלים את החינוך לכך שאנחנו אויבות טבעיות זו לזו, שלעולם לא תתקיים בינינו סולידאריות, שאנחנו לא מסוגלות, צריכות ולמעשה לא חוברות זו לזו. חזון האחיוּת מבוסס על רעיון דיכוי משותף, רעיון זה הוא מזויף ומסווה את טבעה האמיתי של המציאות החברתית המגוונת והמורכבת של נשים. חברת נשים יכולה להתרחש לאורך זמן, רק כשמתמודדים עם הפילוגים ונוקטים צעדים כדי לגבור עליהם."

התמודדות עם הפילוגים שמתארת הוקס דורשת נטרול של גורמי התחרות שמרחיקים את הנערות זו מזו. כאמור, הנערות נמדדות בחברה דרך חזותן החיצונית. במפגש הספורטיבי בסביבה הבטוחה יותר, המוגבלת לנשים בלבד, מדד זה נדחק לשוליים. הנערות מתנסות – הן באמצעות השיחה והן באופי המפגש הבלתי מילולי – בהיכרות עם גופן. המפגש חושף את יחסן לגוף ואת מידת הנוחות או חוסר הנוחות שהן חשות ביחס למראן החיצוני. החוויות הטובות שנצברות מהמפגש בין הנערה לגופה, בתוך סביבה מכילה, נוחה ומאפשרת, מביאה לתהליך של קבלה וחיבור. בתהליך חינוכי זה נחשפים מנגנוני הדיכוי שמופעלים על ידי החברה, שמכוונת נשים לאידיאל שלא ניתן לעמוד בו, שמחולל ניכור מהגוף ושנאה עצמית. בכך מופעל תהליך שחרור מכבליו של דימוי הגוף שאליו, כביכול, יש לשאוף. המטרה היא שהנערה תאהב את גופה בלי קשר למידת ההתאמה שלו לאידיאל היופי החברתי הקיים.

לצד הפוטנציאל החיובי הקיים במפגש הספורטיבי, עשויים להתערות בו גם קודים שליליים שפועלים פעולה הפוכה. כאשר המפגש לא מתעצב באופן חברתי, חינוכי ומודע, קוד התחרותיות עשוי להפוך אלים. כאשר האידיאל הנשאף הוא אך ורק המצוינות הספורטיבית עלולים להתפתח מאפיינים חברתיים שיוצרים איבה ועוינות במקום סולידריות, אחריות הדדית ושיתוף. בנוסף, העולם הספורטיבי עשוי לכפות משטור אגרסיבי של אידיאל הגוף. כאשר הגוף הופך מכשיר תכליתי למימוש הישגים עלול להתפתח יחס מנוכר כלפיו.

עם זאת, בפעילות הספורטיבית גלומה האפשרות לשנות את יחסן של נשים לגופן, ולהפכו לכלי עבורן למימוש זהותן האישית. בכך ניתן לחתור תחת המוסכמה החברתית הסמויה לפיה גוף האישה משמש כקישוט, היא יכולה לבחור באופן ריבוני ועצמאי מה לעשות בו ולהרחיב את היכולות הגלומות בו.

טניסאית העבר בילי ג'ין קינג ידועה, לא פחות מאשר בשל קישוריה הספורטיביים, הישגיה ופועלה חרגו מתחום הספורט, והיא ידועה בציבור הרחב כפעילה פמיניסטית בולטת ונושאת דגל כנגד אפליית נשים בספורט ובחברה בכלל. קינג נאבקה למען שוויון כלכלי מוחלט בין גברים לנשים בטניס. לאחר שזכתה בפעם השלישית באליפות ארצות הברית, ונאלצה להסתפק בפרס נמוך מזה של הזוכה המקביל לגברים, הודיעה כי לא תשוב להגן על תארה בשנה הבאה אם לא יושווה סכום הפרס לנשים לזה של הגברים. ואכן שנה אחרי הייתה אליפות ארצות הברית לטורניר החשוב הראשון ששילם סכום זהה לזוכים בו משני המינים . לדבריה:

"אנו מבטאות את מהות התנועה לשחרורן של נשים, אנו מזיעות, זה אמתי, זה העניין, להיות הכי טובות שאנחנו יכולות, העניין הוא בחירה."

הסוציולוג אמיר בן פורת חקר את נושא הנשים בספורט, ובספרו "כך לא עושות כולן" הוא כותב כך:

"כדורגל נשים — קרי, מועדוני כדורגל של נשים בלבד — החל את חייו כמעט במקביל לראשיתו של המאבק הפמיניסטי לשוויון זכויות. (…) ברם, כדורגל נשים החל כפרק נפרד מן המאבק לשוויון זכויות של המגדר הזה. החל משלהי המאה ה־19 ניהלו נשים מאבק בכמה 'שדות קרב'. החשוב ביניהם היה השדה הפוליטי, המקום שבו נקבעים כללי המשחק וגם השיקולים לחלוקת המשאבים. הספורט, ולעניין הנוכחי, הכדורגל, היה גם הוא לשדה קרב במקביל למאבק הפמיניסטי. מסיבות מסוימות, בעיקר בגלל כשרים פיזיולוגיים מסוימים, הקרב הארוך של נשים על מקום בכדורגל התרחש סביב מימוש עיקרון פרגמטי של 'שוות אך נפרדות'. לא רק הבדלים ביולוגיים הכתיבו את מהלך הדברים: לפוליטיקה, לכלכלה ולתרבות, שנשלטו אז על-ידי המגדר הגברי, הייתה אז השפעה רבה על התפתחותו, אל נכון — הכשלתו — של כדורגל הנשים."

בעיסוק של נשים בספורט טמון הפוטנציאל לשבור את חלוקת התפקידים המסורתית בין המגדרים. החריגה אל מחוץ להגדרות הקונבנציונליות של עיסוקים הנחשבים "נשיים" פותחת צוהר למיטוטן של הגדרות חברתיות אלו, המבטאות יחסי כוחות בלתי מאוזנים. הנערה שלומדת שהיא יכולה לעשות גם מה שנחשב "גברי", מבלי לאבד את זהותה הנשית, אלא להפך – לחזקה תוך כדי – מפנימה באופן בלתי אמצעי את יכולתה למרוד במגבלות התודעתיות שמציבה החברה.

בחברה כיום ישנו מיעוט של נשים שעוסקות בספורט מקצועני, ומתנסות באופן תדיר בפעילות גופנית מאתגרת ברמה תחרותית. בעשורים האחרונים חזינו בפריצות דרך של ספורטאיות מקצועיות, כמו בילי ג'ין קינג שהוזכרה לעיל ועוד רבות אחרות. מדובר בתהליך חברתי בעל חשיבות רבה בסימון הדרך עבור נשים נוספות ונערות שעשויות לראות בעולם הספורט אפשרות פתוחה עבורן. לצד זאת, ישנו גם מספר הולך וגובר של נשים שעוסקות בספורט עממי. אך מיעוט זה בטל בששים לעומת רוב עצום של נשים שאינן עוסקות כלל בפעילות גופנית בחייהן הבוגרים. הספורט עדיין מזוהה בחברה כעיסוק "גברי", ובפרט ענפי הספורט הקבוצתי.  בדימויים הקיימים על עולם הספורט עדיין קיימת הפרדה בין "ספורט גברי" לבין "ספורט נשי". בעיסוק של נשים בספורט ישנן מטרות שחורגות מהשגת שיאים מקצועיים וצבירת הישגים. שאיפתנו היא לראות את הספורט כקוד שמתפתח בחייהן של נשים רבות בדגש על קבוצות ספורט. בעוד ספורט קבוצתי עממי ולא מקצועני הוא עיסוק רווח בחייהם של גברים בוגרים ונערים צעירים, שמשמש בפעילות חברתית שוברת שגרה, בריאה, מהנה ומקרבת בין קבוצת חברים, אפשרות זו כמעט ואינה עולה על דעתן של נשים ונערות.

אלו הם גבולות שיכולים להיפרץ במהלך המפגש. הגבולות השקופים שתוחמים ומגבילים את אופני הפעילות החסומים בפני נשים. אלו הם אינם גבולות פיזיים או משפטיים ואינם מעוגנים באופן פורמלי, אך הם מסומנים בצורה ברורה מאוד על ידי הנורמות וההתנהגויות המקובלות. לצד הגבולות שנפרצים, יש גבולות שעל הנערה לסמן ולשרטט בעצמה. המטרה היא שהנערה תהיה מודעת ליכולתה להחליט כיצד יראו המפגשים הגופניים בחייה. היא יכולה לקבוע בעצמה, מבלי להיות נתונה ללחצים, מה היא רוצה לעשות בגופה. איש לא רשאי לנצל את גופה או לעשות בו שימוש המנוגד לרצונה. במפגש הנערות מתנסות בעיצוב יחס מודע ונבחר לגבולות האישיים והחברתיים בחייהן מתוך שיחה, תנועה, פעילות, מחשבה ומושגים שנלמדים במשותף.

הדמות המרכזית שאמונה על המפגש היא המאמנת. המאמנת היא דמות בוגרת, אך קרובה יותר לנערות מדמויות מבוגרות אחרות בחייהן. היא משמשת בו בזמן חלק מהקבוצה וחיצונית לה. באימון המאמנת מאזנת בין הובלת הפעילות, הדרכת הנערות, שאילת השאלות המרכזיות והובלת הדיון לבין הקשבה ומתן קרקע נרחבת לביטוי לכל אחת מחברות הקבוצה. המאמנת היא מודל עבור החניכות וגם מהווה כתובת בעבורן לשאלות האינטימיות והכמוסות ביותר. נוכחותה בחייהן אינה תחומה בזמן או מקום. היא החוט המקשר שמאפשר לתהליך המבוקש להתרחש באימון ומחוצה לו.

אומץ, נחישות, רכות, אהבה, חיות, כנות, דאגה ואחריות. היא בוחרת לצאת למסע אישי ולמסע משותף עם חניכותיה. עליה לגלות את  יחסה לזהות הנשית, ואת השייכות שלה לעצמה, לבחור את הדרך שלה להיות חופשיה. המאמנת בוחרת להיות זו שנוגעת בנפש החניכות דרך מפגש עם הגוף ושל הגוף, המפגש שאף אחד בחייהן לא בחר לעשות איתן, מפגש חשוף שיש בו הרבה כאב. המאמנת פוגשת את פצעיה ומוצאת מקום לסלוח ולאהוב את עצמה ואת הדרך שהיא עשתה בחייה עד כה, ובכך מצליחה לאשר את חניכותיה ולהזדהות עמן. בחמלה שהיא מפגינה כלפי עצמה  היא מגלה גם אותן. דואגת לראות את חניכותיה כבריות שלמות ומורכבות. היא מאפשרת להן לעשות שלום עם עצמן ועם השותפות שלהן למסע.

כתבה: הדר זיכרמן, רכזת "עצמאית בשטח"

---

[1] הול תיאר את גיל ההתבגרות בשלב של "סערה ומחץ" (sturm und drang).

[2] כך עולה מספרו המקיף בנושא של רולף א. מוס – "תיאוריות על גיל ההתבגרות" (הוצאת הקיבוץ הארצי, 1988), ממנו לקוחות רוב הדוגמאות המובאות לעיל.

[3] אינטרפלציה: אינטרפלציה היא מסר המועבר שאומר לסובייקט "את/ה הוא/היא X". אינטרפלציה היא לא רק הגד הנושא איתו מסמן זהות כלשהו; תמיד יבואו עם הגד זה גם הוראות שימוש: כיצד לפעול באופן התואם עם ההזדהות החדשה. ללא הוראות שימוש האינטרפלציה לא תהיה אפקטיבית.

על פי לואי אלתוסר, רוב הכינון האינטרפלטיבי של הסובייקט מתרחש על ידי כינון הדדי בין סובייקטים השווים זה לזה מבחינה חברתית. אולם האינטרפלציה מתרחשת גם על ידי סובייקט מוחלט (ההורה היא הדוגמה המובהקת ביותר), מכשירים, טקסים, מקומות, חפצים, אירועים ועוד.

[1] הול תיאר את גיל ההתבגרות בשלב של "סערה ומחץ" (sturm und drang). [1] כך עולה מספרו המקיף בנושא של רולף א. מוס – "תיאוריות על גיל ההתבגרות" (הוצאת הקיבוץ הארצי, 1988), ממנו לקוחות רוב הדוגמאות המובאות לעיל.

[1] אינטרפלציה: אינטרפלציה היא מסר המועבר שאומר לסובייקט "את/ה הוא/היא X". אינטרפלציה היא לא רק הגד הנושא איתו מסמן זהות כלשהו; תמיד יבואו עם הגד זה גם הוראות שימוש: כיצד לפעול באופן התואם עם ההזדהות החדשה. ללא הוראות שימוש האינטרפלציה לא תהיה אפקטיבית.

על פי לואי אלתוסר, רוב הכינון האינטרפלטיבי של הסובייקט מתרחש על ידי כינון הדדי בין סובייקטים השווים זה לזה מבחינה חברתית. אולם האינטרפלציה מתרחשת גם על ידי סובייקט מוחלט (ההורה היא הדוגמה המובהקת ביותר), מכשירים, טקסים, מקומות, חפצים, אירועים ועוד.